עיצוב גרוע

טקסט שנכתב עבור התערוכה "עיצוב גרוע" ומבחינתנו מסכם כמעט כל מה שאפשר לומר על עיצוב גרוע, ודרכו ללמוד מהו עיצוב טוב

עצלות

העצלות מדרדרת לעיצוב גנרי, שטחי ובינוני

עיצוב עצל מרפרף מעל הנושא ולא נכנס לעובי הקורה, מה שמוביל למבט שטחי ומובן מאליו. גרוע, ביש, זול, זיבורי, חולה, ירוד, לא חשוב, לא טוב, מוחסר, מועט, מופחת, מזופת, מזורגג, ממעיט, מנוכה, מצומצם, מקטין, נגרע, נפול, נפחת, פגום, פחות ערך, פשוט, קל, קלוקל, רע, שפל. עיצוב גרוע זה לחפש מילה נרדפת במקום הגדרה. • • • אני צריך את המודעה לאתמול, אתה שומע? מה זאת אומרת זה לא מספיק זמן לעבודה? איזה תהליך בראש שלך? תריץ לי את זה, אתה תקתקן. פשוט בחר פונט יפה, שים סביבו תמונה מעניינת מגוגל או משהו, ויאללה בוא נסגור את זה. מה? להגדיר ערכים? אני אומר לך מה, תעשה את זה סקסי, שימכור טוב. נו, שחרר כבר, אתה חופר על הקונספט יותר מדי. יאללה, מצפה לעיצוב עוד חצי שעה אצלי. ותזכור, שיהיה סקסי. • • • העיצוב, הקשור בעבותות אל השעתוק הטכני, לו הוא חייב את כוחו ומהותו, יורש ממנו אף את פגמו העיקרי – אובדן ה"הילה" – החד פעמיות והייחודיות. העיצוב הגרוע במובנו העצל, אף מוסיף חטא על פשע, וממקם עצמו באופן בינוני, משעמם ובלתי מובחן מאלפי העיצובים המקיפים אותנו. לא מן הנמנע שדווקא העיצוב העצלני, שכל שימוש בו גורם לתסכול מסוג חדש, הוא-הוא זה שמחזיר את ההילה לעידן השעתוק הטכני? הרי כל העיצובים ה"מושלמים", מושלמים באותו האופן, אך העיצובים הגרועים, גרועים כל אחד בדרכו שלו.

גאווה

אגו גורם למלחמות, וחמור מכך, לעיצוב גרוע

מעצב מגה-סלב-סופרסטאר לא מתאפק לעיתים ומציג את האגו (הגדול) שלו לראווה. הוא עושה זאת בעבודת עיצוב ששמה אותו לפני המשתמש, במקרים הפחות גרועים. במקרים הממש גרועים, צילו של המעצב יטשטש את המסר והחוויה עד כדי כך, שהתוצאה תהיה מגלומנית וקאמפית. עיצוב של אב או אם גאים מדי מותיר טביעות אצבע במקומות שהשתיקה יפה להם. • • • תגדיל את הלוגו אני אומר לך, שים אותו באמצע ככה שיראו יפה, גם מקילומטר. מה זאת אומרת זה לא נכון? אני הלקוח, ואני אומר לך שככה אני רוצה את זה. הלקוח תמיד צודק, לא ככה? תקשיב לי טוב, אתה תותח, אבל אני משלם לך מספיק כדי שתעשה מה אני אומר לך. אז מה אם לא למדתי, מה אתה מתנשא מעלי עם ה"אני מקצועי" הזה שלך. זה כולה עיצוב, ויש לי טעם טוב. אני יודע מה הלקוחות שלי אוהבים, אתה לא מהתחום, סמוך עלי. הבאתי אותך כי קיבלתי המלצות, וראיתי בתיק עבודות שלך שאתה יודע את העסק. עכשיו תגדיל עוד קצת את הלוגו, אני מפחד שחמותי לא תראה. • • • המחבר מת מזמן, כך לימד אותנו מבקר התרבות רולאן בארת, והקונטקסט שנותר הוא רגע השימוש. קיבלנו חירות להשתמש במוצר המעוצב בדרך בה נבחר, כך שהוא אינו יכול לכפות עלינו את דרך השימוש בו, מקסימום להנחות ולהמליץ. המעצב, רגע אחרי שסיים את עבודתו, הופך לחסר חשיבות עבור המשתמש, מפורסם ונודע ככל שיהיה. הלוא כאשר עיצוב הינו גרוע, הקללה אותה אנו מסננים היא לעבר המוצר עצמו ולא לעבר יוצר החוויה הקלוקלת. אולי בעצם, עלינו לקלל את עצמנו, על שניסינו לבצע החייאה מלאכותית למעצב, והתפתנו ללכת שולל אחרי אחד עם יותר מדי אגו.

כעס

עודפות ורעש מקשים על השימוש ומביאים עצבים

קומפוזיציות צעקניות, אלכסונים, יישורי טקסט לא עיקביים, בחירת פונטים וצבעים רעשניים, עם נימוק והצדקה לא משכנעים. כל מה שדורש באגרסיביות עיצוב זה, הוא שיסתכלו עליו בכל מחיר, גם אם יש להקריב לצורך כך את הנוחות והתוכן. דרישה זו, באופן לא מפתיע, גורמת לרוב אנשי כדור הארץ לסובב את הראש במיאוס ושאט נפש. • • • "המאפיין האחרון של ההטרוטופיות נעוץ בתפקיד שהן ממלאות ביחס למרחב שנותר … תפקידן הוא ליצור מרחב אחר, מרחב ממשי אחר, שיהיה מושלם, מוקפד ומאורגן באותה מידה שהמרחב שלנו הוא חסר סדר, בנוי בצורה גרועה ומבולגן." טען הפילוסוף מישל פוקו, והביא כדוגמא את המוזיאון, היריד והספריה. אם נניח כי עיצוב אידיאי ואוטופי, הינו יחידה הטרוטופית, כלומר מרחב בעל הבדלים, גוונים והיררכיות - בשונה מהמרחב הסתמי והמגובב המקיף אותנו דרך קבע. ונניח שבניגוד לאידאל זה, עיצוב גרוע לא מצליח לייצר סדר וקיטלוג, ובכך מערער על היסוד ההטרוטופי שבו והופך זהה למרחב הרגיל. האם נטעה אם נאמר שעיצוב גרוע מקפל בתוכו יסוד עמוק של אכזבה מאובדן הגאולה והתנפצות האוטופיה. • • • (לפעמים לא צריך להיות אחוז תזזית כדי לייצר כעס ומועקה. מספיק להכנס לחדר צפוף וחשוך, שקשה לנוע בו בחופשיות. לאט לאט תחושת מחנק עולה בגרון, ועשן קר חודר לריאות. הנשימה מתחילה להיות כבדה. הזעת יתר, גם בידיים. לא ברור כיצד ניתן לצאת מכאן, אם בכלל. מה בא לפני מה, ומה חשוב יותר ממה? איזה בלגאן יש פה, אלוהים ישמור! הנה, יש פה משהו חשוב, ופה! ופה! ומה יש כאן? למה זה מוקף בכמה כוכבים מנצנצים? ועוד סימן קריאה! אה, בעצם שלושה!!! ממש קשה לנשום, איך יוצאים מזה?! שקט. רק צריך לא להתעצבן והכל יהיה בסדר.

קנאה

החטא שמייצג את האופנתיים והפרובינציאליים

עיצוב גרוע ניתן לשיפוט רק מתוך היכרות עם השדה בו הוא פועל. אם אדם איננו בקיא בעיצוב סיני לדוגמא, אינו יכול לומר כי "כל העיצוב הסיני גרוע". יש מקום לומר שאין הוא בקיא בשפה ובאות, שאיננו מתמצא בחוקיות העיצוב, שהוא זר לאופנה הרווחת במקום ובזמן ושאין לו גישה אליו, ולכן אין לו עניין בו. אמנם ניתן להתפעל מעיצוב שאיננו מתמצאים בו, אלא שאין אפשרות אמיתית לרדת לדקויות, ולהבין לעומק את מהות העיצוב הספציפי או את ייעודו. יתרה מכך, אם נטיל על מעצב, טוב ככל שיהיה, לעצב כשאינו בקיא ברזי המקום או הזמן, האם בכלל נוכל למצות את הפוטנציאל שלו? יש והאחרון פשוט יעצב באופן פרובינציאלי וחקייני, את מה שהוא חושב לאופנתי. • • • האסתטיקן יאן מוקאז'ובסקי מציין כי הנורמה האסתטית - "רוח הזמן" ביחס לערכים הנחשבים טובים וגרועים מבחינה אסתטית - עומדת ללא הרף בפני אי ציות והתחדשות. למעשה, מופרת הנורמה האסתטית יותר משהיא מקוימת, והיא שמסבירה מדוע לכל דור יש טעם, סיגנון ואופן מבע אחרים, או במילים אחרות, אופנה. אם כך, האם עיצוב שאינו מחדש, שאינו מפר את הנורמה ומציית לה, נחשב גרוע? מה אם נאמר שמעצב שאינו משתתף בקביעת נורמות חדשות של עיצוב ואיכותן - אלא רוכב על עיצוב נורמטיבי - גורם לעיצוב לאבד את האפקטיביות האסתטית שלו, ולשחיקתו. • • • זה אופנתי ממש, קו המתאר מסביב לפונט כתב יד עם הצללה, זה הולך להחזיק שנים מרוב שלמות. נכון, זה יעבוד יופי לחנות שלך, הטקסט בגלים והגרדיאנט בשלל הצבעים ברקע. כן, ראיתי בעיתון את  המודעה עם האפקטים של הכוכבים מסביב לכותרת, זה ממש מה שהולך היום, חכה חכה שתראה איך הוספתי תלת מימד לאותיות, שיבלטו החוצה. אוף אני מרגיש שאין כבר מה לחדש, הגענו לשיא אני אומר לך, מכאן אפשר רק לרדת.

רדיפת בצע

מניפולציה שחומדת את ההבטחות שאין להן כיסוי

חדש! אותו מוצר, רק בעיצוב טוב יותר! עיצוב מחדש נועד לתקן כשלים ולשפר את העיצוב הקודם, ולפעמים דינו של עיצוב להתחדש נגזר עליו רק מתוקף היותו ישן. אנחנו מכורים לחדש, לריח שלו, לתחושה החגיגית שהוא מעניק באהבת אין קץ. האם דינו של כל עיצוב נגזר עליו מרגע היוולדו, והוא יהפוך לגרוע ביום מן הימים? האם לא יבוא עלינו - קטגורית - עיצוב נצחי, שאין מה לשפר בו? קורה והפונקציה רבת הערך המשמעותית בעיצוב מחדש, היא שהעיצוב, ובכן, חדש. חמור מכך, יכול להיות שתאוות ההתחדשות שלנו פשוט מנוצלת על ידי היצרנים, שמשחררים מעת לעת מוצר שעוצב מחדש, כשלמעשה השימושיות נפגמה בו, ולכן נעשה גרוע יותר. • • • בסרט "בריאן כוכב עליון" של חבורת מונטי פייטון, גיבור הסרט זועק לעבר ההמון הצובא על פתחי חלונו "אינכם זקוקים לאף מנהיג, כולכם אינדיבידואלים". הללו חוזרים אחריו במנטרה "כולנו אינדיבידואלים". כולם מלבד אחד, שטוען באופן הפגנתי - אך פרדוקסלי - שהוא לא אינדיבידואל. גם עולם העיצוב, בדומה לכך, נוטה לעיתים לחזור שוב ושוב וכגוף אחד על אותן המנטרות (לרוב מטעמים מסחריים). באורח פלא "כולם אינדיבידואלים". דווקא היחיד, זה שקורא במופגן ובחוסר נימוס, שהולך נגד הזרם המרכזי והפוך מהנורמה, נחשב לגרוע. • • • בחברת הראווה העכשווית, למעצב תפקיד מפתח בשרשרת החלומות שנמכרים בזול מתמיד עבור הצרכן המערבי. כל מעצב אוחז בנתח קטן בהצטברות העצומה של הפנטזיות שהפכו למציאות היחידה המוכרת, כשלמעשה אין להן אחיזה מעבר לסחף הדימויים שעולם העיצוב בכללותו שותף מרכזי לו. ובואו לא נהיה תמימים, מעצב הוא הרי כלי שרת לא קטן בידיהם של תועמלנים רבי עוצמה וממון, ובלעדיהם יהיה קשה לקיים את המקצוע. אבל גוש רב עוצמה של מעצבים תועמלנים, כבר מכונן חברה שמושתתת על ניכור, זיוף, ושיעבוד וכופים על היחיד, וכן גם על עצמם, פסיביות צרכנית וצייתנית. האם עיצוב גרוע אינו מודע לכך שהוא מזין את חברת הראווה - כאינטרס של בעלי הכוח - או שמא עיצוב גרוע הוא זה שמתנגד ומחבל בה.

תאווה

לאחוז במקל בשני קצותיו זה מפתה, אך לא תמיד אפשרי

יומרה גדולה היא התשוקה לשנות את העולם בעזרת פוסטר. מעצבים רבים אוחזים בעבודת יום, אך חשים שהם משרתים את ״כוחות האופל״. ולכן, בלילות הם ממרקים את נפשם והופכים לגיבורי על, שנשקם הסודי הוא כרזה, אשר מושא ביקורתה הוא עבודת היום שלהם, כגון עידוד צריכה שגורמת לנזק סביבתי. גיבורנו המעצב נותר בלופ סיזיפי של קלקול העולם ביום ותיקון עולם בלילה, והוא עושה זאת מתוך בחירה, ומדוע? עלה התאנה, בדמות כרזת הביקורת, מעניקה לו כבוד, פרסים וחשוב מכך, כפרה עצמית. יחד עם זאת, אם לא יהיו משרתים ל״כוחות האופל״, לא בטוח שיהיה עוד צורך בעיצוב הביקורתי ולכן אותו מעצב מחאה אינו מסוגל באמת ובתמים לחולל מהלך חתרני אמיתי. באופן אבסורדי, הוא זקוק לעבודת היום שלו, כי היא מעניקה לו משמעות. הייתכן שמעצב גרוע הוא כזה שלא הולך עד הסוף, ופשוט מתפטר מעבודתו. • • • הבה נחשוב על "העיצוב הגרוע המושלם". היכן נוכל למצאו בקלות? במבוך כמובן. הסופר הארגנטינאי בורחס מספר על מלך בבל, אשר ציווה על אדריכליו לבנות מבוך סבוך ופתלתל, שאף אדם לא יעז להיכנס אליו. "מפעל זה היה בבחינת שערוריה, כי הסבך והפלא הם תחומו של האל ולא תחומם של בני האדם" מציין בורחס. כמובן שסיפור זה מתכתב עם היומרה העיצובית הגדולה בהיסטוריה, הלוא היא מגדל בבל. יומרה זו, לבנות מגדל שיוכל להגיע לאמת האחת, אשר תקיף הכל ותהיה נכונה ומושלמת עבור כל בני האדם, לא היתה לשביעות רצונו של האל. באופן אירוני, דווקא אלוהים הוא זה שיצר את "העיצוב הגרוע המושלם" - הלוא הסבך והפלא הם תחומו - כתגובה ליומרנותם של בני האדם. שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ • • • עיצוב טרנסצנדנטלי היא שיטה חדשה בתפיסה העיצובית, המשלבת גישה משולשת - אדם, אדמה ורוח. בעזרת שיטה זו, אפשר לבחון את מהות האדם דרך צבע, את השתלבותו בקרקע הטיפוגרפית, ואת דרך הרוח (המקודשת, יש לומר) באמצעות קומפוזיציה. שלושת אלה מגלמים גישה דו-צידית, מטא-ריווחית ופרא-מותגית, דרכה ניתן לברוא את האידיאה של הבראנד. לכל אדם יש את הלוגו הפנימי שלו, אשר נגלה אליו בשלב אחר בחיים. תפקידנו כמעצבים הוא לחשוף את אותו אלטר-סמליל, כבר בשלב הבריף, ולמלל אותו ללוק אנד פילמעצב טוב נמדד בסופו של יום, בדרך שבה הוא מוכר סיפור אותנטי, לקהל משכיל וביקורתי.

גרגרנות

לאכול הכל ללא הבחנה בין עיקר לטפל, בין טעים לתפל

מסופר על המלך מידאס, אשר קיבל מדיוניסוס את היכולת להפוך הכל לזהב, ומשום כך לא יכול היה לאכול ולשתות, כיוון שכל מה שנגע בו, כאמור, הפך זהב. לזוועתו של מידאס, ביתו באה לנחמו, נגעה בו בטעות והפכה בעצמה לפסל עשוי זהב. המחשבה כי הכל חשוב, הופכת את הכל לשולי וזניח. ובהקבלה, עיצוב גרוע נגרם לעיתים על ידי חשיבה לא החלטית, אשר חוששת שאם פרט כלשהו יופיע כמשני או בחשיבות פחותה, המשתמש יפספס אותו. חוסר היררכיה נכונה  והאחדת חשיבות האלמנטים, מבזבזים את זמנו של המשתמש בניסיון להבין מה קודם למה, ומה בעדיפות גבוהה יותר, יוצרת תחושת רעב, בדומה לטרגדיה של המלך מידאס. • • • טאוטולוגיה היא פסוק אמיתי תמיד, בכל מבנה לוגי, למשל 'רווק הוא אדם שאינו נשוי'. טאוטולוגיה למעשה אינה מוסיפה מידע חדש לעולם, אלא טוענת תמיד את המובן מאליו. עיצוב טוב, בדומה לכך - ובניגוד לגרוע - מתרגם לצורה חזותית בדיוק את המידע שהיה צריך, ולא פסיק אחד יותר מזה. אבל רגע, האם עיצוב טוב לא מוסיף משהו חדש, מפתיע ומענג, משהו מהותי לחוויה הכללית, שהוא-הוא מה שהופך אותו מלכתחילה ל"עיצוב"? כלומר, עיצוב גרוע לא נמדד רק בתוסף עודף של מידע שגוי או מיותר, אלא בחוסר תוספת כלל. האם עיצוב "טאוטולוגי" - עיצוב שאינו מעניק ערך מוסף - הוא למעשה עיצוב גרוע. • • • לכל דבר צריך לשים סוף, גם לשורה. הרצון לנצל את כל הדף, למלא אותו במילים, גורמת לעיצוב שאינו יודע שובע. עיצוב שאינו מתחשב במשתמש, אינו ידידותי ומכיר לעומק את חוויית הקריאה, הוא עיצוב גרוע. הקש על האנטר כבר, הורד אותי שורה! זה לא יכול להימשך ככה, זה יגרום לכאבים פיזיים ומנטליים מעיקים! העין יכולה לנוע בטווח מוגבל, וכל מילה מיותרת שנוספת לשורה, גורמת לטיק בצוואר. ככל שחולף הזמן הסיוט מתגבר, בייחוד אם מדובר בספר עב כרס. מה שבטוח הוא שנרצה לפנות לכירופרקט, או לחילופין להטיח את הספר בקיר בחמת זעם.

שמרנות

נא לא להתייחס לכל החטאים הקודמים כעל אמיתות מוחלטות

אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים, קבע הרקליטוס. כך גם ערכו של העיצוב, אשר נקבע כל פעם מחדש ברגע השימוש ומצב העניינים של המשתמש. כלומר, ישנה אפשרות שעיצוב גרוע איננו מוחלט, ויכול להפוך, עם רוח הזמן והנורמה, לטוב. הסיבות לכך מגוונות, ואיתן נמנות הנוסטלגיה, האירוניה, האנכרוניזם ועוד. הכאן והעכשיו מכריע את ערכו של העיצוב, מכיוון שחוויית השימוש מתרחשת בהווה. אלה הן בשורות טובות למעצב הגרוע. יבוא יום ואולי עיצוביך יהפכו, באורח פלא, לטובים. לא בטוח שאתה, כמובן, תצליח לזהות זאת. • • • העיצוב הטוב חייב את הגרוע על מנת להתקדם. לא מכיוון שללא הרע אין טוב, אלא מפני שעיצוב מתקדם במהלך דיאלקטי. עיצוב טוב מושפע מעיצוב גרוע, שואב ממנו השראה ורעיונות, משום שהעיצוב הגרוע איננו עוצר. אין בו עידון או איפוק, ולכן עמוס "בכל טוב". העיצוב הגרוע, בתורו, מעתיק באופן חיוור וגרוטסקי את העיצוב הטוב. מרדד ושוחק אותו, עד שהעיצוב הטוב הופך לקלישאה. הטרגדיה היא, שלמעצב הגרוע אין את היכולת לזהות היכן וכיצד הוא גרוע, ולכן מתקשה לזהות את הפוטנציאל הגלום בעיוותים והשיבושים שהוא יוצר. וחוזר חלילה, עד אחרית הימים. • • • מעצב גרוע אינו מודע לכך שהוא גרוע. אין לו יכולת רפלקטיבית, ולכן אינו יכול להיות אירוני. יחד עם זאת, למעצב שאינו מתגרה במזל ומסתכן בעיצוב גרוע - לא באופן אירוני, אלא בצורה מפורשת - יהיה קשה לתרום ולהצמיח את השיח בעולם העיצוב. אנו קוראים מעל במה זאת למעצב הגרוע שבתוכנו, צא! עשה שמות וקלקולים, כער את העולם, הפוך אותו לקשה להבנה ולשימוש. באמצעות שחרור מוחלט וקבלת העובדה שהגרוע נמצא בכל, ויד כל בו, נוכל להביא לשיפור והתחדשות; לנו, לסובבים אותנו ולעולם. לפעמים, לקחת את עצמנו ברצינות גדולה מדי, זה מה זה גרוע.